קריאות לרצח עם עברו מהשוליים למיינסטרים
- Efrat Lia Shahaf
- Sep 26, 2025
- 7 min read
תרגום המאמר של תמיר שורק מה-2 באפריל 2025.
שלושים שנה אחורה בישראל, קריאה לרצח עם הייתה עלולה להכניס אדם לכלא. באפריל 1994 פרסם הרב אידו אלבה מאמר שבו כתב, בין היתר:
"במלחמה, כל עוד שלא הוכרעה המלחמה מצווה להרוג כל גוי מהעם שנלחמים עמו, אפילו נשים וילדים. שאף כשאינם מסכנים ישירות את ההורגם יש לחוש שיסייעו לאויב בהמשך המלחמה".
בית משפט בישראל הרשיע את אלבה בהסתה לגזענות ולעידוד אלימות וגזר עליו ארבע שנות מאסר. כיום מערכת המשפט מתעלמת מרטוריקה דומה.
בדצמבר 2023, בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, שבה נהרגו כ־1,200 אזרחים, חיילים ועובדים זרים בישראל, כתב הרב משה רט – הנחשב לאינטלקטואל ציבורי בקרב מתנחלי יהודה ושומרון – פוסט ארוך בפייסבוק. בפוסט הוא ציין שבעבר אולי היו כאלה שנאבקו בשאלת המוסריות של השמדת עם שלם, כולל נשים וילדים. כיום הם לא נאבקים עוד. ברמיזה לפלסטינים הוסיף: "יש עמים שהגיעו לעומק כזה של רוע ושחיתות, שאין מנוס אלא למחות אותם מן העולם מבלי להשאיר זכר".
לאחרונה יותר, ב־24 בפברואר 2025, קרא ניסים ואטורי, אחד מסגני יושב ראש הכנסת, להרוג את כל המבוגרים הפלסטינים בעזה. דבריהם של הרב רט ושל ואטורי נותרו ללא ענישה. למעשה, רטוריקה ג’נוסידית כזאת – שבה מוצע חיסול מלא של עם – נעשתה נפוצה יותר בישראל.
כחוקר החברה הישראלית, כתבתי על כך שהקריאות להשמדת הפלסטינים לא צמחו רק מתוך האלימות של ה־7 באוקטובר 2023. שורשיהן מצויים בשנות ה־30 של המאה ה־20, והן צברו תאוצה – וקבלה ציבורית רחבה יותר – ככל שסיכויי השלום התפוררו בשנות ה־90, החרדות הקיומיות של ישראלים הלכו וגדלו, והציונות הדתית רכשה יותר כוח פוליטי במאה ה־21.
חרדות קולוניאליות
הקריאות לחיסול הנוכחות הפלסטינית קדמו להקמת מדינת ישראל ב־1948. כשהחלה ההגירה הציונית לאזור בסוף המאה ה־19, פחות מ־10% מהאוכלוסייה הייתה יהודית. הנרטיב השכיח היה שהאוכלוסייה הילידית, ברובה מוסלמית, היא מכשול יסודי להקמת מדינה יהודית. אבות הציונות דנו בגלוי ברעיונות של העברת פלסטינים למקומות אחרים, שלרוב דומיינו כ“רצוניות”. רעיונות אלה אינם שונים לגמרי מהצעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להעביר פלסטינים מעזה למדינות אחרות.
ניסיונות לנשל אוכלוסיות ילידיות גדולות כרוכים לרוב באלימות, וכמעט תמיד נתקלים בהתנגדות. כך למשל התלקחו עימותים בין מתיישבים בריטים לילידים אמריקנים במאה ה־17, בין מתיישבים הולנדים לשבטים בדרום אפריקה במאה ה־17, ובין בני האן הסינים לטיבטים במאה ה־20. באותו אופן, הסכסוך בין המתיישבים הציונים לפלסטינים התקיים מראשיתו.
אלימות חוזרת ומתקפות יכולות להזין חרדה קיומית בקרב מתיישבים, בצד פנטזיות על השגת “ביטחון קבוע” או הגנה מוחלטת מפני איומים עתידיים. בקרב יהודים ישראלים, הזיכרון הקולקטיבי של רדיפות – שהגיע לשיאו ברצח העם של יהודי אירופה בשואה – הוסיף נדבך חשוב נוסף לכמיהה לביטחון קבוע.
סיפורי השמדה ספרותיים במקרא
בישראל יש גם היסטוריה של הצדקות מקראיות לאלימות ולרצח עם. רטוריקה כזו עלתה וירדה במשך הזמן; היא קיימת לעתים בשולי הדיון בזמני שלום יחסי, אך זוכה לחדירה למיינסטרים בתקופות של אלימות וחרדה קיומית. הרוב המכריע של החלוצים והרעיונאים של הציונות המודרנית ראו עצמם כחילוניים. על אף זאת, הם אימצו סמליות יהודית והתייחסו למסורת ולכתבי הקודש היהודיים כמקור השראה — גם אם לא כמצווה חוקית מחייבת.
זה פתח דלת למנהיגים פוליטיים להשתמש בטקסטים מקראיים כדי לקדם מטרות פוליטיות.
במקרא עצמן קיימות מספר נרטיבים מפורשים של השמדה. הידוע ביותר הוא סיפור עמלק — עם נווד שמזוהה בספר דברים כאויב-על של בני ישראל. בספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ט, ציווה משה על בני ישראל "וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". מצווה קרובה קשורה בהשמדה של שבעת עמי כנען, שישבו בארץ המובטחת כאשר בני־ישראל כבשו אותה. בספר דברים, פרק כ', פסוק ט"ז, צוּוּ בני־ישראל: "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" — כלומר: החסירו כל נשמה; השמדה טוטאלית.
לאורך ההיסטוריה היהודית, צווים וסיפורים אלה פורשו בדרך כלל ככרוניקות היסטוריות או כמטאפורות — לא כציוויים לבצע רצח עם. עם זאת, מתיישבים בארצות שנכבשו מידי אוכלוסיות ילידיות — לא רק בישראל, אלא גם במדינות אחרות — השתמשו בטקסטים הללו כדי להצדיק אלימות המונית. לדוגמה, באמריקה הקולוניאלית, מתיישבים פוריטנים הצדיקו טבח בילידים אמריקנים על ידי השוואתם לעמלק.
במהלך המלחמה הערבית–ישראלית בשנת 1948, קציני חינוך בצה״ל חילקו לחיילים טקסטים שבהם נכתב: "בימי המקרא השמיד שאול את כל עמלק, אנשים ונשים, צעירים וזקנים, ואף את הצאן והבקר". בחומרים צוין גם כי "יהושע בן נון נצטווה להשמיד את עמי הארץ ונאסר עליו לכרות עימם בריתות".
במהלך אותה מלחמה, ישראל עקרה — לפי ההערכות — כ-750,000 פלסטינים. בשנים שלאחר מכן, כוחות ישראלים ואזרחים הרגו אלפים שניסו לשוב.
כוחות משיחיים משתחררים
לאחר מלחמת 1948, הצדקות דתיות להשמדת הפלסטינים נדחקו שוב לשוליים. אבל התפתחויות אחרות ליבו את הרטוריקה הג’נוסידית. ניצחונות צבאיים מכריעים במלחמת ששת הימים ב־1967, שכללו את כיבוש אתרים קדושים בגדה המערבית, נתפסו על ידי רבים בציונות הדתית כניסים.
עבור הציונים הדתיים, מדינת ישראל היא מפעל קדוש. בניגוד לציונים החילונים, הם נטו פחות לשקול נורמות בינלאומיות ושיקולים גיאופוליטיים כאשר פעלו למען התיישבות בשטחים שבמחלוקת.
אחרי 1967, תנועות המתנחלים הדתיות קיבלו עידוד. קבוצות כמו גוש אמונים דחפו את הממשלה ליישב את השטחים החדשים שנכבשו — הגדה המערבית ורצועת עזה. בעיני הציונים הדתיים הללו, פרויקט ההתנחלויות אינו סתם השתלטות על קרקעות: מדובר בהגשמת הבטחה מקראית על הארץ שניתנה להם.
בשנת 1980 כתב ישראל הס, ששימש אז כרב הרשמי של אוניברסיטת בר־אילן, בביטאון הסטודנטים: "במלחמה בין ישראל לעמלק — מצווה להרוג ולהשמיד גם תינוקות ופעוטות. ומי הוא עמלק? כל מי שפותח במלחמה נגד היהודים". דברים אלו עוררו סערה ציבורית והביאו למחאות מצד מספר פוליטיקאים ציונים חילונים.
החרדות הקיומיות מתגברות
בשנות ה־90 נדחקו קריאות לאלימות רחבה לשוליים, שכן עדיין רווחה תקווה לפשרה מדינית עם הפלסטינים. אך לאחר שהשיחות הללו נכשלו, הרטוריקה והרעיונות של הציונות הדתית המשיכו לנדוד אל המרכז הפוליטי — במיוחד במהלך ולאחר האינתיפאדה השנייה (2000-2005). ההתקוממות, שכללה סדרת פיגועי התאבדות בערים ישראליות, זעזעה עמוקות את הציבור היהודי בישראל והציתה מחדש חרדות קיומיות עמוקות.
בהיעדר פתרון של שלום לסכסוך, דמויות ישראליות ופלסטיניות שראו את הפוליטיקה דרך עדשה תאולוגית המשיכו לצבור כוח. בשנת 2014 שיתפה איילת שקד, אז חברת כנסת ולימים שרת המשפטים, מאמר גנוז של אורי אליצור (2002) ברשתות החברתיות שבו נכתב: "העם הפלשתיני הכריז עלינו מלחמה, ואנחנו צריכים להשיב מלחמה. [...] מוסר המלחמה (ויש דבר כזה) מבוסס על ההנחה שיש מלחמות בעולם, ומלחמה איננה מצב רגיל, ובמלחמות בדרך כלל האויב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו".
במקביל, בשנת 2015 אמר דיקן לימודי הקוראן באוניברסיטה האסלאמית בעזה, ד"ר סובחי אל-יזיג'י (Subhi Al-Yaziji), בראיון טלוויזיוני, בסרטון שפרסם MEMRI (המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון): "כל היהודים בפלסטין כיום הם מטרה לגיטימית – גם הנשים". ככל שכל צד נקם בצד האחר, התחילה להישמע ההשמדה כפתרון "סביר" – תהליך שההיסטוריון יואב די־קפואה כינה "מראת ג'נוסידית" (genocidal mirroring).
הסערה המושלמת
השתקפות זו אינה מצביעה על סימטריה. ישראל, עם עליונותה הצבאית, מחזיקה ביכולת גדולה בהרבה לגרום נזק לפלסטינים. הממשלה שהוקמה בישראל לאחר בחירות 2022 הייתה חסרת תקדים: לראשונה בתולדות המדינה, הרכבה נשען על סיעות דתיות־על־לאומניות, בהן מפלגת עוצמה יהודית. למפלגה שלושה רבנים רשמיים המייעצים לפוליטיקאים שלה. אחד מהם, הרב דב ליאור, הוא תומך בולט ברעיון שהפלסטינים הם עמלק. אחר, הרב ישראל אריאל, כתב כי הציווי המקראי "לא תרצח" אינו חל על לא־יהודים.
כאשר מתקפות חמאס ב־7 באוקטובר 2023 הציתו מחדש את חרדות ההשמדה העמוקות של ישראלים, הקריאות לנקמה חסרת הבחנה הלכו והתחזקו.
כפי שאמר הרב אליהו מָלִי, ראש תוכנית צבאית לסטודנטים דתיים ביפו, במרץ 2024:
"לא תהרוג אותם, הם יהרגו אותך, המחבלים של היום הם הילדים של המבצע הקודם, שהשארת אותם בחיים, והנשים, בעצם, הן אלו שיוצרות את המחבלים. מה שאומר שההגדרה הזו של 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' (דברים כ טז) מאד ברורה בסברה שזה או אתה או הם. [...] אתה לא יכול להתחכם עם התורה כי התורה אומרת 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' — אז 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' — היום הוא תינוק, מחר הוא לוחם. הלוחמים, נקרא לזה המחבלים של היום בני ה-18, היו ילדים בני 8 לפני 10 שנים במבצע הקודם".
גם ישראלים חילוניים הצטרפו להסתה. דני נוימן, כוכב כדורגל לשעבר ומנחה טלוויזיה, אמר בטלוויזיה בדצמבר 2023: "ולכן אני אומר, בעזה, כולם, בלי יוצא מן הכלל, מחבלים, בני כלבים. צריך למוטט אותם. להרוס אותם. מבחינתי, להרוג את כולם. לעשות את הכול אבק. צה"ל יפרז את השטח, ונתחיל לבנות שם אזורים חדשים, קודם כל למען ביטחוננו".
כנרת בראשי, עורכת דין ומנחת טלוויזיה, צייצה בפברואר 2025: "שורדי שואת 2025 הם ההוכחה שצריך למחוק כל זכר מהמוטציות הרצחניות בעזה, מחדרי לידה ועד אחרון הקשישים בעזה".
אמירות אלה חופפות למציאות קודרת בשטח. מאז מתקפות ה־7 באוקטובר, ההתקפה הישראלית בעזה גבתה את חייהם של למעלה מ־64,000 פלסטינים. מומחי בריאות הציבור מעריכים שהשמדת התשתיות והרעב הנלווה, חוסר הגישה לטיפול רפואי והתפשטות מחלות מדבקות עלולים להעלות את מספר ההרוגים למאות אלפים.
במקביל, נדמה כי חלקים נרחבים של הציבור הישראלי תומכים בגירוש המוני של הפלסטינים ומקבלים את רעיון הרצח העם באופן מופשט — כך עולה מסקר שזימנתי באמצעות חברת המדגם הישראלית גיאוקרטוגרפיה (Geocartography).
באוכלוסיית מדגם מייצגת של ישראלים יהודים שנבדקו ב 10-11 במרץ 2025, 82% תמכו בגירוש הכפוי של אוכלוסיית עזה למדינות אחרות, בעוד 56% תמכו בגירוש אזרחי הערביים של ישראל. בהשוואה, על פי סקר משנת 2003, רק 46% תמכו ב"מסירת תושבי הפלסטינים של הטריטוריות הכבושות", ורק 31% תמכו ב"מסירת אזרחי הערבים של ישראל".
בנוסף, בסקר שלי סיפרתי קטע מתוך ספר יהושע, שבו בני־ישראל הקדמונים כבשו את עיר היריחו והרגו את כל תושביה. כששאלתי את הנשאלים האם צבא ישראל, בעת כיבוש עיר אויב, צריך לנהוג בדומה לבני־ישראל כאשר כבשו את יריחו — 47% מהנשאלים השיבו שכן.
Sorek, T. (2025). Mainstreaming a Genocidal Imagination in Israeli Society: Settler-Colonialism, Settler Anxiety, and Biblical Cues. Journal of Genocide Research, 1-24.
המאמר המתורגם:
Published: April 2, 2025 1.47pm BST
Liberal Arts Professor of Middle East History, Penn State
Comments